הקש ששבר

קטע מתוך הספר של דר' ברנה בראון גרם לי לרצות לשתף ולכתוב לכם ההורים - "יש לנו כל כך הרבה דברים לעשות, וכל כך מעט זמן, עד שהרעיון להקדיש זמן לכל דבר החורג מהגבולות של רשימת המטלות שלנו מעורר מועקה של ממש".

מכירים את זה שהילד/ה קורא לנו? - רוצה שנבוא לשחק איתו או לראות משהו שהוא עשה, או עוד קריאה קטנה מהמיטה אחרי שאמרנו לילה טוב 10 פעמים או כל פעילות קטנה שלא היתה בתכנון – ואז אנחנו מאבדים את זה. רק לא עוד קש לערימה שעל גבינו! ואנחנו צועקים ואף צורחים בלי שום פרופורציה לאירוע, ובקיצור - פשוט מאבדים את זה.. וכשנרגעים, מצטרפות לחגיגה רגשות האשם - למה? זה הילד שלי איך יכולתי להתנהג אליו ככה? מה קורה לי? איזה מן הורה אני?

מפה יכולתי להמשיך עם הכתיבה לכל מיני כיוונים אבל הכיוון שאני הכי רוצה הוא להגיד לכם - מצאו חמלה בתוככם אל עצמכם!

בכל רגע נתון אתם ההורים עושים את הכי טוב שאתם יכולים בהינתן המשאבים שיש לכם. אני בטוחה שאתם רוצים הכי טוב עבור ילדיכם ונכון שזה לא תמיד מצליח לכם. משהו מתקלקל בין המחשבות לבין המציאות. וזה לא משנה מה הביא אתכם לאותה נקודת התפרקות, העובדה היא ששם נגמרו לכם הכוחות. אז חבקו את עצמכם כמו שהייתם מחבקים את הילד שלכם כשהוא מרגיש ממש רע, עודדו את עצמכם כמו שהייתם מעודדים אותו ותאהבו את עצמכם על אף העובדה - שכן – גם אתם לא מושלמים.